גמרא
פירוש
וְגִיגִית סְדוּקָה מוּנַּחַת עַל גַּבָּן וּפָקְקוּ אֶת הַמָּאוֹר בַּטָּפִיחַ אוְקָשְׁרוּ אֶת הַמְּקִידָּה בְּגֶמִי לֵידַע אִם יֵשׁ שָׁם בְּגִיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם לָאו.הדרן עלך מי שהחשיך
מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
וחד אמר במוקצה [מחמת] מיאוס נמי הלכתא כוותיה לבר ממוקצה מחמת איסורו כגון הנר שהדליקו בה באותה שבת וכיוצא בו אבל מוקצה [מחמת] חסרון כיס אפילו ר״ש מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא כדברי המיקל ואסקינן בה הלכה למעשה. שהלכה כרבי שמעון בהלכות שבת כולן ואין הלכה כרבי יהודה אלא במוקצה מחמת איסורו ואשכחנן ר׳ יוחנן דאמר מודה ר׳ שמעון בזה. דגרסינן בפרק כירה א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן אין מוקצה לר׳ שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שדולק הואיל והוקצה לאיסורו והוקצה למצוותו ומוקצה מחמת חסרון כיס דברי הכל מוקצה הוא ואסור וקשיא לן הדא הלכתא דאמרינן בפ׳ כירה (שבת ד׳ מ״ה) כי אתא ר׳ יצחק בר יוסף אמר הלכה כר׳ יהודה. וריב״ל אמר הלכה כר״ש וכו׳ וצריכא עיונא. (ואם) [ואכן] יש לומר הא ר׳ יצחק בר יוסף א״ר יוחנן הלכה כר׳ יהודה. הא ריב״ל פליג עליה ואמר הלכתא כר״ש ואף על גב [דאמר] רב יוסף [התם] היינו דאמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן אמרו הלכה כר׳ שמעון וליה לא ס״ל (דא״ל) [וא״ל] אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דר׳ יוחנן כר׳ יהודה סבירא ליה הני כולהו שמעתתא לא דייקינן. מתני׳ מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת ומבעיא לן האי דקתני מפירין נדרים בשבת לצורך הוא אבל שלא לצורך השבת לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת או דלמא כי קתני לצורך אשאלה בלבד. אבל הפרת נדרים אפילו שלא לצורך השבת מפירין. אלמא הפרת נדרים כל אותו היום בלבד וסלקא כתנאי דתניא הפרת נדרים כל אותו היום. ר׳ יוסי בר יהודה ור׳ אלעזר בר שמעון אומר מעת לעת והלכתא הפרת נדרים כל היום בלבד וגרסינן בפ׳ נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה פי׳ שמועה זו והכי פסקה לה [התם] ר״ש בן פזי אריב״ל אין הלכה כאותו הזוג. ונשאלין לנדרים לצורך השבת. ומיבעיא לן בשלא היה לו פנאי מערב שבת או דלמא אפילו היה לו פנאי ופשטנא אפילו היה לו פנאי מערב (יום) [שבת] והוה אפשר להו לשאל נשאלין בשבת ושפיר דמי. מפירין נדרים שמפר הבעל לאשתו ונשאלין לנדרים שאילה לחכמים ומפרשינן בפרק נערה המאורסה סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים ביחיד מומחה בשבת ביחיד מומחה אין [בשלשה הדיוטות] לא דמורה בי דינא א״ל אביי כיון דסבירא לן אפילו מעומד ואפילו בקרובין ואפילו בלילה לא מחזי בי דינא. אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא נשאלין נדרים מעומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובין ואפילו אפשר להן מבעוד יום. פוקקין את המאור. פירוש מניחין בגג מקום פתוח כגון זרת הן חסר הן יתיר ליכנס ממנו אור ונקרא מאור ותנן [פרק י״ג] העושה לו מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה שירי המאור רום אצבעיים על רוחב גודל. ואם רוצה בשבת לסותמו מותר ועל זה שנינו פוקקין את המאור ופירושו סותמין את המאור כאשר פירשנו ומודדין את המטלית ואת המקוה אם הוא אמה על אמה ברום שלש ראוי לטבול בו. פקקו את המאור בטפיח – פירוש: טפיח כלי חרס קטן והוא כגון פתיא [וברבים] נקראין פתוותא כדגרסינן בע״ז בגמרא אלו דברים של נכרים אוסרין ואיסורן איסור הנאה [ד׳ ל״ג ע״ב] וכדתנן זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת וקושרין את המקידה בגמי פי׳ מקידה כלי חרס כגון זה ששנינו בפ׳ היה מביא את מנחתה היה מביא את מנחתה פיילי של (חדשה) [חרס] ונותן בתוכה חצי לוג מים מן הכיור. וזו שאמר רב יהודה אמר רב הילקטי קטנה היתה בין ב׳ בתים וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת וכך פירושו היה שם ב׳ בתים. והילקטי מלשון תל המתלקט והוא כמין קיר חוצצין ביניהן. וגיגית כלי כמין פתיא סדוק או כמין כפושא מפולשת והיה קבוע בכותל (חלול) [חלון] פתוח ובאותה שבת היה המת מוטל בבית אחד ובבית האחר היו רוצים להכנס בו כהנים ולא היו יודעים בבירור אם יש בגיגית פותח טפח ומביא את הטומאה אם לאו שכך שנו במשנתנו. טפח על טפח על רום טפח מביא את הטומאה. ועוד שנינו פרק העושה מאור [פי״ג משנה ד׳] לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש בפותח טפח וסתמו את המאור בטפיח הוא כמין כלי לכסות את המאור הפתוח שלא יאהילו העומדים על הגג באותו המאור ויטמאו מן הטומאה המוטלת בתוך הבית כנגד המאור שהיה נפתח המאור יתר ממלא מקדח גדול של לשכה שזה שיעורו ומפורש במשנתנו פרק [הנזכר] לפיכך הוצרכו לסותמו. ואותה הגיגית היתה בכותל גבוהה מקומת אדם ופישוט זרועותיו ולמטה מן הגג מכדי תליית אדם ופישוט זרועותיו ולקחו מקידה שהיא כלי חרס ויש בה בכולה טפח וקשרוה בגמי ושלשלוה והעמידה כנגד פי הגיגית לראות אם פי הגיגית נתמלאה הנה יש בה טפח ומביאה הטומאה מבית לבית ואם היא פחותה ממלא הגיגית נתברר שאין בגיגית פותח טפח ואינה מביאה הטומאה. ויש אומרים קשרו המקידה בגמי בראש הקנה ושיעור פתחה של גיגית אם יש בה פותח טפח ואם לאו. עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באדנא דמיא והיה מודד המים גובה במים ורוחבו. אמר לו אימר דאמרינן שהתירו חכמים מדידה דמצוה כגון מדידה של מקוה שצריך לטבילת מקוה מדידה דלאו מצוה מי אמור א״ל מתעסק בעלמא אנא כלומר אני מודד ולא מתכוון למדידה אני. הדרן עלך מי שהחשיך בדרך. תהלה לעל במתי עב דורך. גירסא ירושלמי בראש השנה פרק אם אין מכירין בתחלתו. אמר עד אחד נולד לאיש פלוני בשבת מלין אותו על פיו חשכה מוצאי שבת מטלטלין אותו על פיו. ר׳ חייא אמר מטלטלין אפומא (דימלותא) [דמלייתא]. רבי מתניאה מטלטל על אברתיה דזיהרא. ר׳ (ממל) [אמי מל] על פי נשים דאמרי שמשא הות בסוסיתא. סליקא לה מסכת שבת. משירי אהודנו צח דודי. כי כביר מצאה ידי. מי שזיכני להתחיל והוא יזכני לסיים. חזק ונתחזק הכותב לעד לא יוזק.מהדורת על־התורה (בהכנה), על פי כתב יד וטיקן 128, קטעי הגניזה, וציטוטים בראשונים (כל הזכויות שמורות); הפירוש על פרקים ח׳–י׳ הוא כנראה מרב האיי גאון
הערות
הערות
Gemara
Peirush